מרצה, יועץ קריירה
ומאמן להגשמה
  

דובי צ'יזיק
כי על קריירה לא מתפשרים!


בדף זה תוכלו למצוא מאמרים שונים בעולם התוכן של הקריירה והאימון, אותם אני כותב, מפעם לפעם, בעקבות מפגשים עם מאומנים, חברים, לקוחות ותלמידים שאני מלמד מאמרים וספרים שמזדמן לי לקרא.
מוזמנים לכתוב לי תגובות ודעות בדף צור קשר. מבטיח להתייחס לכולן.
על מנת לקרא את המאמר המלא, יש ללחוץ על כותרת המאמר. פניה בלשון זכר נעשית מטעמי נוחות בלבד. האתר והמאמרים פונים לנשים ולגברים כאחד.
חיפוש :

"העולם שייך לצעירים" - הגיל הוא הוא רק מספר

אחת הפרסומות המפורסמות מימים עבורו, אם זכרוני אינו בוגד בי, שייכת לחברת הלבשה, שטענה: "העולם שייך לצעירים".ואכן, חלק לא קטן מעולמות השיווק של מוצרים ושירותים מוכוונים לאנשים צעירים, הנמצאים בשיא פריחתם. תוך התעלמות מקבוצה שלמה של אנשים שעברו את גיל 40, לפעמים גם את גיל 50 והם עדיין מחשיבים עצמם צעירים.

נשאלת השאלה :מיהו צעיר?  האם הגיל הביולוגי הוא הקובע? האם מספר השנים שחלפו מאז הגעתי לעולם, אלו יגדירו את עתידי המקצועי והתעסוקתי? באופן פרדוקסלי, בהרבה ארגונים יש העדפה ברורה לאנשים בגילאים צעירים שיצטרפו לארגונים, ואולי אף יאפשרו "לשחרר" אנשים מבוגרים שכבר "התעייפו" מעבודתם.

הפרדוקס ענק. מצד אחד, תוחלת החיים הולכת ועולה. אנשים יוצאים לפנסיה במלוא כוחם ומתחילים לחפש עיסוקים חדשים, ומצד שני, עולם התעסוקה נוטה לגייס אנשים צעירים יותר לארגונים ואנשים בני 40 פלוס מתקשים לשמר את מקומם בשוק העבודה.

נכתבו על כך עשרות מאמרים (גם אני כתבתי כבר כמה וכמה), ספרים ונערכו מחקרים רבים. ובכל זאת, מדוע מצאתי לנכון לשבת לכתוב מאמר נוסף? הסיבה לכך שאני רוצה להאיר את הנושא ואולי אף להעיר אותו, ולפתוח אותו מנקודת מבט שונה מעט מנקודת המבט הרגילה.

זה כבר לא סוד שתוחלת החיים שלנו הולכת ועולה בהדרגה. לפני 30 שנה, אדם בן 60 היה אדם מבוגר וממועד יציאתו לפנסיה, בגיל 65, היה מוסיף לחיות, בממוצע כ 10 שנים בלבד. עם העלייה האיטית בתוחלת החיים, עקב התפתחות הרפואה המניעתית, פתרון מחלות קשות ועליה ברמת החיים, הפער, בין מועד היציאה לפנסיה, לבין מותו של אדם, הולך לכיוון של 25 שנה ואף יותר. לא רק זאת שתוחלת החיים עולה, אלא שגם איכות החיים עולה ואדם בן 70 כיום הרבה יותר צעיר, מאותו אדם, בן 60, מלפני 30 שנה. לא אעסוק במאמר זה בבעיה האמיתית שעומדת לפתחה של הממשלה וחברות הביטוח: קריסת קופות הפנסיה, שאינן ערוכות כלל לשלם פנסיה, כל כך הרבה שנים, לאחר הפרישה מהעבודה. זהו נושא מורכב והסבירות היא שגיל היציאה לפנסיה יילך ויעלה עם השנים, לכיוון גיל 70 ואף יותר.

רגע, אבל אמרנו שאדם בן 40 מתקשה כבר, לעיתים קרובות, למצוא את מקומו בשוק העבודה, על אחת כמה וכמה, איך יסתדרו בני ה50 פלוס, ה60 פלוס וה70?  מי אמור למצוא להם מקורות תעסוקה? הממשלה? המעסיקים? ארגוני העובדים? העובד עצמו?

מדובר באתגר רציני ביותר שנמצא לפתחו של כל העולם המערבי, בו תוחלת החיים עולה. עתידנים, כגון רועי צזנה ויובל נח הררי, טוענים שלקראת מחצית המאה ה21, תוחלת החיים תעבור את ה 120 שנה. האם מישהו נערך לכך? מי שבטוח בלחץ הן חברות הפנסיה שלנו, שיודעות שבמצב כזה, אם אנשים לא ימשיכו לעבוד עד גיל הרבה יותר מאוחר, או לחליפין, יגדילו, משמעותית, את אחוז ההפרשה לפנסיה, צפויה להם פשיטת רגל וודאית.

לא מספיק שעולם העיסוקים עובר שינוי מהותי ומהיר, בעקבותיו ייעלמו בקרוב מקצועות ועיסוקים רבים, בעיקר, עבודות כפיים, ותגבר הדרישה לעובדי יידע, בעלי ידע ייחודי, בעלי ראייה רחבה ויכולת חשיבה יצירתית.

זאת אינה הפעם הראשונה בהיסטוריה שעולם התעסוקה משתנה. גם המצאת הגלגל ויכולת השליטה באש של האדם הקדמון היוו פריצות דרך טכנולוגיות ששינו לחלוטין את עולם המושגים הקיים. הנרי פורד, בתחילת המאה ה20, עם מכונית "פורד  " המפורסמת שלו, שינה, יחד עם  GM וקרייזלר את כל תרבות החיים האמריקאית. המהנדס קרייזלר היה הראשון שהמציא את פס הייצור המודרני להרכבת מכוניות, עד אז כל מכונית הורכבה מתחילתה ועד סופה ורק לאחר מכן, התפנו להרכיב מכונית נוספת.

המהפכה התעשייתית שינתה את עולם הצריכה וגרמה לרבים לאבד את מקור פרנסתם. מהפכת העיסוקים מתקיימת משחר ההיסטוריה ועד ימינו, אך השונה הוא קצב השינויים. בעבר, מוצר טוב או שירות טוב יכול היה להימכר שנים על גבי שנים ולא הייתה סיבה לשנותו. כיום משקיעים בפיתוח מוצרים מיליוני דולרים ושנה אחרי זה, הם עשויים להיות לא רלוונטיים יותר. יש לכך סיבות מרובות, אך הן לא מעניינו של מאמר זה ולכן, לא אעסוק כאן בהסבר התופעה.

ובחזרה לבני ה 60 פלוס, אלו שצריכים ורוצים לעבוד בעולם שטוען שהוא שייך לצעירים, בתחומי עיסוק, שפעמים רבות הולכים ונעלמים. כיצד מתמודדים עם האתגר העצום הזה? בספרו החדש של יובל נח הררי "21 מחשבות על המאה ה21" הוא מכנה שכבה שלמה של אנשים, בשם מטריד וחדש: "מיותרים". אלו בני אדם שכבר אינם תורמים לחברה ואין מה לעשות בהם. הוא לא מייחס את זה לשכבת גיל, אלא לבעלי עיסוקים נעלמים, שלא השכילו להתפתח ולעבור הסבות מקצועיות, על מנת לשמר את הרלוונטיות שלהם בעולם התעסוקה. המפחיד בהסבר שנח הררי מספק בספרו, הוא שלא מדובר בתופעה שולית, אלא בתופעה שתלך ותתרחב ותתפוס יותר ויותר תשומת לב.

מניסיוני, אם נמתין שהממשלה והכנסת יתחילו לקיים דיונים בנושא, יחוקקו חוקים, יתקצבו ויתחילו לפעול, אנחנו עשויים למצוא את עצמינו ממתינים לגודו (המתנה ארוכה, חברת תכלית, שלא קורה בה שום דבר). איני צופה שינויים גם מכיוונם של איגודים מקצועיים (לא ממש נעים להגיד שהעובדים לא באמת ממש מעניינים אותם – לא ארחיב בנושא מחמת חוסר הרלוונטיות למאמר זה). גם ארגונים ומעסיקים לא עומדים לתפוס אחריות על העסקת עובדים מבוגרים, ואם הם עושים זאת, זה נעשה מנסיבות אינטרסנטיות שלהם, כלומר, כי הארגון זקוק להם (לא נעים להגיד מה יקרה לעובד שהארגון כבר לא זקוק לשירותיו, למרות שעבד שם 30 שנה ותרם את מיטב שנותיו ובריאותו).

אז מה, אם כך הפתרון האפשרי? לתפיסתי, העובד צריך ללמוד לדאוג לעצמו. אחלק את המענה שלי לשאלה חשובה זאת, לכמה מגזרים שונים:

עבור הצעירים, אלו שמתחילים צעדיהם הראשונים בקריירה, יוצאים ללימודים ואפילו אלו שהעובדים כבר מספר שנים, הפתרון טמון באחרית אישית להמשך פיתוח הקריירה, ללמוד, להרחיב את בבסיס הידע המקצועי, לדאוג להתעדכן בשינויים הטכנולוגיים בענף ואם הענף עומד להעלם, להתחיל לבנות חלופות.

עבור בני ה 40 פלוס, האתגר מעט מורכב יותר, ראשית כי בני הדור הזה, להבדיל מהצעירים יותר, לא נולדו לתוך הטכנולוגיה, אלה היגרו לתוכה. (לדוגמא, כחייל בשירות סדיר, לא רק שלא היה לי טלפון נייד, לא היה לי אפילו טלפון קווי עדיין בבית). מה שברור לחלוטין לצעירים, יותר מורכב, לעיתים עבור המבוגרים יותר. יחד עם זאת, בני ה 40 פלוס, בעלי ניסיון חיים משמעותי, מתונים יותר בתגובותיהם, לעיתים סבלניים וסובלניים יותר מצעירים מהם. (לדוגמא: הצבא מעמיד פעמים רבות חיילי מילואים מתנדבים, בוגרים יותר, במקומות בהם החיכוך עם האוכלוסייה הפלשתינאית גדול, מתוך שיקול של הורדת רף האלימות והעצבים). בני הגילאים האלו ובוגרים יותר צריכים להיות מסוגלים לשמור על חשיבה גמישה, על התנגדות נמוכה לשינויים, הן בתוך הארגונים בהם הם מועסקים והן בכלל. לעיתים קרובות, יידרש מהם לקבל החלטות, הרבה לפני שהארגון מקבל עבורם את ההחלטה ושולח אותם הביתה. הרעיון הוא זיהוי הזדמנויות ובדיקתם. הסופר יובל אברמוביץ בספרו "ההזדמנות" מדבר על ניצול הזדמנויות שנקראות לפנינו, במהלך החיים, הן כהזדמנות והן באמצעות יצירת ההזדמנויות.

אחת מנקודות התורפה שמאפיינות את בני ה 40 פלוס, היא הצורך להתמודד עם פרדיגמות חיים, שהשתקעו להם, במהלך שנים ארוכות והפכו לאמיתות חיים. פרדיגמה היא בעצם זווית הראייה האישית של אדם על החיים. מה אפשרי ומה לא אפשרי, מה יכול להתקיים בעולם ומה לא יכול להתקיים בעולם. הנטייה לראות בפרדיגמה, נקודת המבט שלי, את המציאות ואת העולם כפי שנמצא שם בחוץ, היא בעצם מגבלה עצומה, שאנחנו נוטים להגביל בה את עצמנו.

החדשות הטובות הן שניתן לשנות את נקודת המבט שלנו, וליצור פתיחות לעולמות תוכן חדשים. האויב הגדול ביותר של בני האדם הוא "האני עצמו,. כלומר, האמירה "אני יודע".  ברגע שאני אומר לעצמי את מילות הקסם הללו, הנגזרות ישירות מהפרדיגמות בהן אני חי, אני חוסם לעצמי כל אפשרות לראות דברים אחרת. כמאמן, לימדתי את עצמי להגיד: "אני לא יודע". כל בוקר, כשאני קם, אני שואל את עצמי: "מה אוכל ללמוד היום על החיים?"  אפשר להתאמן על גישה זאת ולבחון מה ניתן להפיק ממנה, אגב, לאו דווקא בהקשר לתעסוקה.

ברגע שאוכל להתחיל להתמודד עם הפרדיגמות שאני חי בתוכן, אוכל לגלות כי ישנן המון חלופות אפשרויות לתעסוקה ולקריירה שלי,  החל משינוי מקצועי, פתיחת עסק עצמאי בתחום מסוים, ייעוץ בתחום שבו התמחה ועוד.

המגזר השלישי, בני הגיל השלישי, 67 פלוס, שלעיתים מחכים רק לרגע הפרישה ולעיתים רוצים להמשיך לתרום, קיימות המון אפשרויות תעסוקה נפלאות. בני גיל זה, בדרך כלל כבר הגשימו עצמם בקריירה, הגיעו לשכר גבוה, למשרות בכירות וכ"ו. כעת הם יכולים לפנות לשני כיוונים עיקריים: האחד הוא להמשיך לייעץ / לעסוק בתחום בו צברו את מירב ניסיונם, במהלך הקריירה שלהם, בהנחה שאין מגבלות פיזיות להמשך ביצוע העבודה.

השני הוא באמצעות שינוי תחום לחלוטין. (לדוגמא: ייצרתי קשר עם שירות הלקוחות של חברת סופרפארם בנושא שרציתי לברר עליו. חזר אלי בטלפון גבר מבוגר, נעים, שירותי מאוד ויצר אצלי חווית שירות שלא זכיתי לקבל בשיחות טלפוניות עם מוקדי שירות אחרים). כאשר אדם בן הגיל השלישי בוחר לעסוק בשירות לקוחות, הוא יעשה זאת ממקום אחר, מהמקום בו נמצא בוגר צבא, שזאת עבורו, אולי המשרה "הרצינית" הראשונה. בן הגיל השלישי יראה במקום עבודה זה, מקום עבודה לכל דבר, הוא כבר לא שואף להתקדם, להפוך להיות מנהל. הוא רוצה להתפרנס בכבוד ולהיות אפקטיבי. הוא סבלני יותר ומגיב בדרך כלל, באיפוק. כל עוד הוא בריא, הוא יוכל להמשיך לעבוד, גם אם לאו דווקא במשרה מלאה. תחשבו על הרווח של הארגון. במקום לגייס כל הזמן בחורים ובחורות צעירות למוקדי השירות, בשכר מינימום, הם ישלמו לבני הגיל השלישי שכר הוגן יותר והללו צפויים להמשיך לבצע את אותה עבודה, בין 10 ל 15 שנה. כולם מרוויחים.

המושג: "העולם שייך לצעירים" – נכון אולי עבור מקומות בילוי, הלבשה וכ"ו, אבל לא בהכרח נכון עבור עולם התעסוקה. כל זאת, אם נצליח להיפרד מהפרדיגמות, נשמור על ראש פתוח, נמשיך לפתח את הקריירה ואת הלמידה שלנו.

 

 

 

 

טואול - בניית אתרים