מרצה, יועץ קריירה
ומאמן להגשמה
  

דובי צ'יזיק
כי על קריירה לא מתפשרים!


בדף זה תוכלו למצוא מאמרים שונים בעולם התוכן של הקריירה והאימון, אותם אני כותב, מפעם לפעם, בעקבות מפגשים עם מאומנים, חברים, לקוחות ותלמידים שאני מלמד מאמרים וספרים שמזדמן לי לקרא.
מוזמנים לכתוב לי תגובות ודעות בדף צור קשר. מבטיח להתייחס לכולן.
על מנת לקרא את המאמר המלא, יש ללחוץ על כותרת המאמר. פניה בלשון זכר נעשית מטעמי נוחות בלבד. האתר והמאמרים פונים לנשים ולגברים כאחד.
חיפוש :

על תסמונת FOBA

בדרכי הביתה, האזנתי לרדיו ברכב ולפתע תפסה את תשומת ליבי פרסומת שלא שמעתי קודם לכן:

האוניברסיטה העברית מצאה דרך מקורית להזמין סטודנטים להירשם ללימודים שם. "אם אתם חוששים מתסמונת FOBA
בואו תלמדו אצלנו" –
Foba = Fear Of Being Averageעל איזה בינוניות מדברת האוניברסיטה העברית בפרסום?


חלק גדול מבני האדם חווים חיים בינוניים. קמים בבוקר, מכינים את הילדים למסגרות החינוך, הולכים לעבודה, חוזרים בערב, מכינים ארוחת ערב, משכיבים את הילדים והולכים לישון. הרבה אנשים לא מאמינים שקיימת בכלל אפשרות אחרת. 

הראש מלא בפרדיגמות ואמונות מגבילות על מה שאפשרי, או לא אפשרי בחיים.

הזמרת מרגלית צנעני שרה: "יום אחד אולי אפרוס כנפיים". חלום שמבטא את הרצונות הכמוסים של אנשים רבים שיש להם, או היו להם חלומות, אבל כבר ויתרו עליהם, או מוותרים עליהם ביום יום, מתוך התובנה שהחיים יותר חזקים וצריך לשלם את המשכנתא, את החובות, את החוגים של הילדים ועוד.

איפה זה משאיר אותנו, בני האדם, כאשר אנחנו מחפשים משמעות לחיינו? מה אנחנו אומרים לעצמנו, רגע לפני שאנחנו מכבים את האור הקטן שליד מיטתנו וצוללים ללילה נוסף של חלומות שלא יתגשמו?

ובכלל, מה זאת אומרת בינוניות? מדוע זאת בינוניות? האין תפקידנו לחיות, לגדל את הדור הבא, לתת להם את מקסימום הכלים על מנת שהם יצליחו בחיים? פעמים רבות שמעתי בתהליך אימון גברים ונשים שאומרים: "הילדים הם הכל בשבילי. חשוב לי שהם יצליחו, אנחנו כבר אבודים".

האומנם כבר אבודים? האומנם אין דרך אחרת? ואם יש דרך אחרת, איך מתחילים בכלל לעשות צעדים בכיוון? איך פותחים דלת סגורה, שנעלנו לפני שנים רבות ואנחנו כבר לא ממש זוכרים איפה שמנו את המפתח?

העצוב הוא שאנשים אלו כבר אינם חוששים מללקות בתסמונת ה FOBA – הם שם, עמוק בפנים. חשוב להבין שכאשר אני משדר לילדיי שהרמתי ידיים, גם הסיכויים שלהם להצליח לא ממש גבוהים,  כלומר, לעיתים קרובות, במו ידנו אנחנו מנציחים את חיי הבינוניות גם אצל ילדינו, מבלי שבכלל התכוונו לכך.

אז נכון  שהאוניברסיטה העברית כיוונה בדבריה להשוואה איכותית בינה, כמוסד אקדמי, בין מוסדות אחרים, על מנת למשוך אנשים שיש להם חלומות לפרוץ דרך, ללמוד באוניברסיטה יוקרתית. אבל נשאלת השאלה איך אדם שחי ביום יום את ההישרדות, את ההתמודדות עם פקידת בנק שצועקת עליו לסגור את המינוס בבנק, את הילדים שרוצים להירשם לחוג יקר, או שנקנה להם נעליים יקרות של מותג מוכר, ואין לנו מושג איך נשלם את זה.

איך אדם כזה יכול בכלל לשבור את מעגל הבינוניות, לצקת תוכן לחיים שלו ולהאמין שאפשר לשנות תפיסות עולם כל כך בסיסיות?

לא אשלה את הקוראים ואומר שזה קל לביצוע, אך בהחלט אגיד לכם שזה אפשרי לגמרי. הדרך לשם עוברת דרך תחנות רבות, שהראשונה שבהם, ואולי החשובה ביותר, היא הנכונות לשאול שאלות.

הנכונות לשאול שאלות, להבדיל ממה שנראה לכם, לא עוסק בלשאול שאלות על מה שאתם לא יודעים, אלא לשאול שאלות על מה שאתם יודעים. לא רק על מה שאתם יודעים, אלא על מה שאתם יודעים ואתם בטוחים לחלוטין בנכונות הידע שלכם, עד כדי כך שאתם בטוחים שזאת הדרך היחידה להסתכל על הדברים וכל מי שאומר אחרת "חי בסרט".

הזהרתי, עבודה לא קלה, פתאום בגיל שלך אחרי כל מה שעברת בחיים, אחרי כל הניסיון שצברת, להתחיל לשאול שאלות.  לעיתים קרובות נמצא שהאגו שלנו לא מאפשר לנו לשאול שאלות קשות. כולנו שבויים תחת "אני יודע!", "ככה זה בחיים!", "זה בלתי אפשרי!".

אם רק תצליחו לרגע להחליף את סימן הקריאה בסוף המשפט לסימן שאלה, יש מצב שתצליחו להפתיע את עצמכם ותלמדו משהו חדש על החיים ועל מה שאפשרי בהם.

לשים סימן שאלה בסוף משפט אומר לוותר על האגו ולראות מה אנשים אחרים עשו באותה הסיטואציה. אם אשאל 50 אנשים איך הצליחו לרדת במשקל ולשמור על המשקל החדש לאורך זמן, יש סבירות שאשמע לפחות דרך אחת חדשה שלא ידעתי עליה, שעשויה אפילו לעבוד ולהביא להצלחה שלי.

זה אפשרי רק כאשר אני אומר לאגו שלי לשבת בשקט לרגע, לא לדאוג, כי אף אחד לא ייקח ממני את מה שאני כבר יודע, ומכאן פשוט לשאול שאלות ולהקשיב לתשובות.  היום בעידן חוכמת ההמונים ברשתות החברתיות שאילת שאלות הפכה להיות הרבה יותר פשוטה מן העבר.

אני לא חייב לקבל את כל התשובות שיוצעו לי, ובעצם אני לא חייב לקבל אף תשובה, אבל עצם האפשרות להקשיב למשהו אחר, חדש, שהוא לא "רק הידע שלי" , פותחת את אותה דלת נעולה ומאפשרת לי ראייה שונה על בעיות ישנות.

ראיה שונה לאותן בעיות = פתרונות חדשים, שאולי חלקם ישימים עבורי ושאינם  בלתי אפשריים, כפי שהייתי בטוח קודם לכן.

כעת אוכל לצעוד צעד נוסף קדימה בדרך לוויתור על הבינוניות אל הניצחון האישי שלי.

עבדתי שנים רבות בעולם התוכן של משאבי אנוש, בארגונים גדולים ומוכרים. לא אהבתי, בלשון המעטה את דרך ההתנהלות של אותם ארגונים, בעיקר בדרך בה הנהלת הארגונים הסתכלה על העובדים כמשאב כלכלי ולא כבני אדם. זה חרה לי. חלמתי להקים חברה משלי, שתעבוד אחרת, שתהיה שונה ושתתייחס לעובדים שלה בכבוד. כל פעם שהרעיון הזה עלה בדעתי, מיד ביטלתי אותו, תוך שאני אומר לעצמי: "דובי מי אתה שתצליח, חסר ניסיון, הגדולים יאכלו אותך בלי מלח".  מאחר ועבדתי בארגון שהתרבות הארגונית שלו הייתה מנוגדת, בלשון המעטה לאמונות שלי, החלטתי לחפש עבודה אחרת, בארגון שיותר יתאים לי. בדרך מוזרה, כל ראיון עבודה שהייתי בו דמה לראיונות קודמים, גיליתי שהחברות דומות, אחת לשנייה והצעותיהם אלי הם בבחינת "עוד מאותו הדבר".  

פגשתי מנהל שלי מהעבר והבעתי בפניו את התסכול שלי. תוך כדי השיחה העלה המנהל הצעה מעניינת, בה הוא הציע לי לבחון עם המראיינים שלי הקמת חברה עצמאית בתחום ההתמחות שלי, שאני אנהל אותה ונתחלק בבעלות עליה.

וואו, אמרתי לו, זה בדיוק החלום שלי. על זה אני חולם כבר שנים . אתה מכיר את השוק, יאכלו אותי בלי מלח.

מאיפה עלה לך הרעיון הזה, שאל אותי המנהל לשעבר? עבדנו יחד שנים, הספקתי להכיר אותך. אתה איש מקצוע רציני, מחויב ואתה לא מתבייש להפשיל שרוולים ולעבוד קשה.

באותה שיחה נולד הרעיון שלימים הפך למציאות. בדיעבד קלטתי שהאפשרות להקים חברה הפכה למציאות ברגע שקלטתי שהדבר היחידי שעומד ביני, לבין הגשמת החלום, הוא אני והפרדיגמות שלי. אני והפחדים שלי. אני וחוסר הביטחון העצמי שלי. לאחר פגישה זאת שוחחתי עם חברים נוספים, לקוחות ועובדים לשעבר והשיחות איתם חזקו את ההחלטה שלי ואף פתחו בפני רעיונות רבים נוספים שאת חלקם הגדול יישמתי במהלך השנים העוקבות.

הייתה לי זכות גדולה להקים חברה שהעסיקה בזמנים הטובים שלה כ 60 עובדים, לפתח תרבות ארגונית ייחודית שהייתה מושא לקנאה של מנהלי משאבי אנוש בארגונים רבים. לא פעם פגשתי עובדים שלי שאמרו לי: "דובי קיבלתי הצעת עבודה בשכר הגבוה משמעותית ממה שאתה משלם לי, אבל ויתרתי על זה, כי אני יודע שהיחס שאני מקבל אצלך, לא אקבל בשום מקום אחר".  לצערי, כעבור 8 שנים נאלצתי לעזוב את החברה עקב מגבלות פיזיות שנכפו עלי, כתוצאה מתאונת דרכים.  למרות שמרבית השנים שבהם עבדתי בחברה הייתי פגוע פיזית מאותה תאונה, הגשמתי חלום ישן, שלא היה מתאפשר, אם לא הייתי מתמודד עם הפרדיגמות שלי.

אם אני יכולתי לעשות זאת, גם אתם יכולים. אין לי יכולות מיוחדות או כוחות קסם. אני אדם כמוכם, שבחר להתמודד עם הפחדים שלו וללכת על החלום שלו, עד הסוף.

טואול - בניית אתרים